0
ומאז רק סיפורים

ומאז רק סיפורים
סיפורים מן העיזבון

אֻמָּנוּתוֹ של מספר-הסיפורים והסופר יוסל בירשטיין (2003-1920) הייתה בחיבורם העדין של הפתיל והחֵלֶב. ארבע-עשרה שנים לאחר פטירתו נמצאו בארכיונו האישי בספרייה הלאומית עשרים סיפורים שלא פורסמו, אשר הפיחו רוח חיים מחודשת בפתיל יצירתו הייחודית. סיפורים אלו מתארים מעשים פשוטים שבכל יום-יום, שאדם מן היישוב כלל לא היה נותן דעתו עליהם, ובוודאי שלא היה מקדיש את מיטב שנותיו למרדף אחריהם. נסיעה באוטובוס צפוף ודחוק, הַמְתָּנָה מייגעת בתור לקופת חולים ומריבה בין שכנים הן מן החוויות שאליהן נושא המספר הבירשטייני את עיניו, בתקווה לזקק מתוכן את תמצית הקיום האנושי וּפִּשְרוֹ. הערת אגב של עובר-אורח או תגובה ספונטנית של אישה קשת-יום היוו עבורו הזדמנות לעיסוק מפתיע בסוגיות היסוד המטלטלות את החברה היהודית-ישראלית.

מלאכתו - מלאכת מחשבת. מתחת למסווה העממי הפשוט מסתתר מהלך סיפורי מוקפד ומדויק, היודע היטב את דרכו וייעודו. בסיפוריו מיזג חומרי-גלם שונים ומשונים לעלילות המציתות את אש דמיונו של הקורא בנקודות מפגש בלתי צפויות. ספונים בהם קולות העבר וגעגועים אל העולם שהיה ואיננו לצד תיאור ריאליסטי מפוכח ושנון של המציאות העכשווית. אנחת ה”קרעכץ" המתלווה אל הסיפור דרך קבע שוזרת בו נימים של כאב ותקווה, המנכיחים את תפיסת עולמו הפשוטה והמורכבת כאחת: "אוי, זה בעצם הסיפור".

לקראת מלֹאת מאה שנים להולדתו כונסו ונערכו סיפורים אלו ואליהם צורפו כשלושים סיפורים נוספים אשר כתב וסיפר מעל במות שונות, אך לא שילבם בקובצי סיפוריו הקצרים הקודמים.

שם הקובץ נושא את צוואתו הבלתי-רשמית של יוסל בירשטיין: "ומאז - רק סיפורים".

משתתף במבצע שבוע הספר העברי

מק"ט:  110-20279 ISBN:  978-965-226-592-0 שפה:  עברית מספר עמודים:  180 משקל:  280 גרם גודל:  14X21 ס"מ תאריך:   07/2020 מוציא לאור:  הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

פתח דבר 9

קורות חייו ויצירתו של יוסל בירשטיין 17

דיוקנו של הסופר כנחש בכלוב

דיוקנו של הסופר כנחש בכלוב 23

סוקולוב אשם! 26

סיפור מסורבל ומנופח 28

ערב ספרותי 29

שלום עליכם בשבילי 33

הגולם 35

לבית האבות הזה... 39

חצי זקן יהודי

חצי זקן יהודי 47

איך הופכים כנסייה לבית כנסת? 49

באונייה עם שמואל מנסור 51

טהנק יו, סר 54

הייתי חייל בצבא האוסטרלי 56

העצמות שלבשו עור 58

על יהודים שהמירו את דתם 63

מישהו בעברית

מישהו בעברית 69

עולה חדש 71

האיש המנופף במכתב 73

בדרך לפסגת זאב 75

ירושלים בשבילי 77

לנשק את הקודש 78

עיר של געגועים ותקוות 80

לגרש את הדיבוק 82

קטטר לנפש

קטטר לנפש 89

כפתור מוזהב 91

לשתוק ולזוז הצידה 93

בושה 95

נשארתי ליצן 97

ומאז רק סיפורים 99

הרגשתי נהדר 100

לא אוכל כמוהו

לא אוכל כמוהו 105

דיוקן של סמטה 107

האיש שמדבר לעצמו מילים של אחרים 108

והכאב של הבעיטה הזאת 109

זה לא שייך 111

החצרן מִ גבת והכתף שלו 113

אסטרולוגיה

אסטרולוגיה 119

סיפור על הזמן 122

מדוע אני נמשך לבעלי מלאכה 124

שני חמורים בצל 126

פעם הלך לאיבוד סוס לבן 128

לאן הוא נעלם? 131

בשבילי זה לא 134

כבשה טיפשה? 135

התייבשתי ויצאתי 136

אישה בחלום

אישה בחלום 141

חיוך סגור 143

בדרך לבאר שבע 144

עם הכבשים בים 145

הם לא יודעים 146

אחרית דבר 149

מקורות הסיפורים 175

דייג של סיפורי אוטובוסים, ביקורת ב"מקור ראשון"

/ ירון אביטוב /

יוסל בירשטיין היה אמן הסיפורים שבעל־פה ושבכתב, משעשעים כנוגים, שחמק מכל טלוג ספרותי. געגועים לדמותו וסיפורים מן העיזבון במלאת מאה שנים להולדתו

 בסיפורו "נשארתי ליצן", אחד מסיפורי הקובץ החדש מעיזבונו, כותב יוסל בירשטיין שכל חייו הוא לא חדל מלנסות לספר סיפורים מצחיקים, וכך נהג גם על שולחן הניתוחים. "בדרך לחדר הניתוחים נדרתי נדר להפסיק עם הליצנות שבי ולהתחיל  להיות רציני. כאדם שלפתע ניצב מול המוות, הרהרתי בשקר שבחיי והחלטתי לא להוציא  ' עוד דברי הבל  מפי" (עמ' 97) ובן שבירשטיין לא עמד בהבטחתו וניסה לספר לקונסוליום הרופאים חמור הסבר שהתגודד סביב מיטתו, עוד אחד מסדרת הסיפורים המצחיקים שלו. אך לדאבונו איש מהם לא צחק כמו הגיבור שלו שמואל  סולומיר מהרומן "המוטבים", שמת כשהוא צוחק בבנק. חזקה על בירשטיין שגם הוא מת צוחק, ושגם למשתתפי ההלוויה שלו בבית העלמין בנס־הרים ניסה  לספר סיפורים מצחיקים. ואולי, מי יודע, גם למתים שם הוא ממשיך לספר מסיפוריו המצחיקים ומייצר  שם המולה גוגולית בנוסח "נפשות מתות", כי כזה היה האיש בחייו. בין חוקרי יצירתו של בירשטיין ניטש ויכוח תמידי האם סיפוריו הם עליזים־שמחים או עצובים־נוגים,  ואילו אני סבור שהוויכוח הזה קצת מיותר. הם גם וגם, ועל שני הקטבים אלה מתקיימת למעשה יצירתו של  בירשטיין. אם אחד מהם לא יתקיים, הרי שגם הסיפור עצמו יחדל מלהתקיים. יוסל בירשטיין לא היה ליצן  חלילה, כפי שהוא מעיד על עצמו בסיפור שפתחנו בו. למעשה הוא היה סופר מתוחכם שעורכו הקבוע והאיש  ששדרג את מעמדו בספרות העברית, מנחם פרי, ראה בו אחד מגדולי הספרות הישראלית. את "ומאז רק סיפורים", קובץ מן העיזבון הרואה אור לרגל שנת המאה להולדתו של בירשטיין בעיירה  ביאלה־פודולסקה בפולין, מנחם פרי לא ערך הפעם,  אבל הוא כולל סיפור שבו הוא מוזכר )"סוקולוב  אשם!"(. כתב היד התגלה באקראי במלאכת בילוש ראויה לשבח של עמינדב רוטנברג, שבמסגרת הדו־ קטורט שכתב על יצירת בירשטיין התגלגל לספרייה הלאומית בירושלים שבה עבד יוסל בשעתו. רוטנברג פשפש בארכיון העשיר שבירשטיין השאיר אחריו ודלה משם פנינים ספרותיות שמעולם לא פורסמו  רוטנברג הוסיף וחיבר .(2004) " או כונסו בספר, גם לא בספרו האחרון שראה אור לאחר  מותו, "סיפורים מאזור השלווה פתח־דבר וסוף־דבר מחכימים לספר מן  העיזבון. מחווה שבירשטיין ראוי לה בהחלט. בין היידיש לקיבוץ לטעמי, בירשטיין הותיר אחריו לא רק ארכיון ועיז־ בון, אלא גם מורשת ספרותית העשויה להשפיע לא רק על דור של קוראים אלא גם על דור של כותבים ומספרי סיפורים. בירשטיין ידע לשלב במיומנות רבה בין הסי־ פור שבעל פה לסיפור שבכתב ולקשור את כל החוטים  ביניהם, הנמתחים לאורך אלפי שנים. הוא היווה הוכחה חותכת לכך שהפער ביניהם הוא קטן משחושבים, מכיוון שסיפוריו שבכתב נולדו לא פעם מהסיפורים שבעל פה  וכך גם להפך. הוא היה סטורי־טלר, מגיד עממי בחסד, אבל גם מספר־שבכתב מעולה, והשילוב המיוחד בין שני אלה היה ללא ספק שילוב חד־פעמי בתולדות הספרות הישראלית. ושילוב זה נוסף על השילובים המיוחדים לו בין הע־ ברית ליידיש, ובין העולמות הרחוקים כל כך שבירשטיין  ידע לקשור יחד את קצותיהם - פולין שלפני המלחמה, אוסטרליה שבתוך המלחמה ומדינת ישראל שלאחר הקמתה; בין השואה והתקומה, בין הקיבוץ והעיר, וכך עד התאקלמותו המצוינת בירושלים, שבה התחברו לו כל הקצוות הללו בצורה המיטבית.

  

  לבירשטיין לא היו תואמים. אי אפשר היה לשייך אותו לא לדור תש"ח ולא לדור המדינה ולא לאף דור  אחר. הוא היה דור בפני עצמו, ששילב בהרמוניה בין הגלות הגליציאנרית, גולה שכללה שתי מדינות, ושיבת העם היהודי לארצו. הוא היטיב להפנים שתי עצות מכוננות שקיבל בימי חייו, וששימשו מעין האורים והתומים שלו גם בכתיבתו. כשהיגר כנער מפולין לאוסטרליה  אמר לו אביו: "אל תשכח בארץ הגויים שאתה יהודי".  וכשהיגר מאוסטרליה לישראל יעץ לו מכר: "ואל תשכח  שם שאתה משורר  כשבירשטיין עלה לירושלים, כבר לא היה צורך להזכיר לו שהוא יהודי ודובר יידיש.

  .(165 ' ביידיש" )אחרית דבר, עמ בירשטיין לא היה יהודי מאמין במובן הדתי של המי־ לה )"א־לוהים כבר מזמן אינו במילון שלי", אמר פעם  בריאיון(, אך ידע למצוא מסילות לכל הסקטורים בחברה הירושלמית והישראלית, מחברי הקיבוצים ועד תלמידי  הישיבות בירושלים, שאיתם שוחח ביידיש שוטפת. הוא גם ידע טוב מאחרים לקבל את הזולת בלי שיפוטיות מעיקה. כל מי שפגש פעם את יוסל בירשטיין בירושלים  - ולי היה העונג לעשות זאת פעמים רבות - ראה בו אדם שהוכלאו בו כמה מהתכונות התרומיות שהיינו רוצים לפגוש בחברה הישראלית, ובמיוחד בעידן של שסע  חברתי ופוליטי. סופר חכם כמו בירשטיין, שידע להכליא בין קרעי וטלאי סיפורים ואנקדוטות, אף שבמהותו היה א־פוליטי, היה מסוגל אולי באישיותו הקורנת לסייע במלאכת התפירה החברתית הזו מחדש. 18 מפגשים בקו 18  סיפורים, שרוטנברג  מכנה אותם "לקט, שכחה ופאה". הם מחולקים למספר שערים, שהמרכזיים  49 הקובץ מן העיזבון כולל שבהם לטעמי, הם: "דיוקנו של  הסופר כנחש בכלוב", הכולל יצירות שבהן האמן מתבונן על יצירתו. באחת מהן הוא משתמש בנחש המשיל את עורו כמטפורה ספרותית, שאותה אפשר לייחס גם ליצירתו בכללותה, שגם שבע־עשרה שנה לאחר פטירתו כמו משילה את עורה ויוצאת לדרך חדשה; השער "חצי  זקן יהודי" העוסק בזהותו היהודית והציונית; השער  "מישהו בעברית", הכולל סיפורים על עולים; והשער  "קטטר לנפש", העוסק בדימויו העצמי של בירשטיין. סיפוריו של בירשטיין עשויים להחזיר לקורא את שמחת החיים בעידן הסגר של הקורונה. כשקראתי אותם  אמרתי לעצמי במבטא קצת יידישאי: "אוי אוי אוי, איי  איי איי, כמה שהתגעגעתי ליוסל בירשטיין, הסופר  והאדם, לכובע הנצחי שלו ולקרחתו הנצחית בירושלים  והתפללתי אף יותר". קראתי בספר והתפללתי שהוא לא ייגמר, כפי שלאחר מותו של בירשטיין נסעתי פעם בקו לפגוש אותו שם, כתמיד, באחד הספסלים  הקדמיים, מפטפט עם נוסע או נוסעת ודג מהם סיפורים. בירשטיין היה דייג מיומן של סיפורי אוטובוסים, ולדעתי חברת אגד הייתה צריכה לקבוע שלט לזכרו בתחנה של שוק מחנה יהודה או בתחנה הסופית בקריית־יובל. שמחתי לפגוש בספר גם כמה סיפורי אוטובו־ סים כאלה, שבהם בירשטיין היה מיומן כל כך מאז שעקר לירושלים בשנות השישים לחייו. בעיר הבירה, ובעיקר בשכונותיה החרדיות, מצא בירשטיין מעין שמורת טבע שהחזירה אותו לעברו. אחד הסיפורים האלה, "בדרך לגבעת זאב", משקף את סגנון כתיבתו  של בירשטיין, המוהל צחוק עם דמע. בירשטיין עולה לאוטובוס, ופוגש במדרגות שכנה שלא התראה איתה שנים רבות. השכנה מגוללת באוזניו את כל תולדו־ תיה ומתעלמת מן הנהג, המנסה לחמר בה שתרד כבר  כי היא מעכבת את האוטובוס, אך השכנה מתרעמת:  "אתה רואה באיזו מדינה אנחנו חיים? אפילו לדבר לא  נותנים!"

 

  .(75  ' )עמ צד הדמע בא לידי ביטוי עוצמתי בסיפור "העצמות  שלבשו עור", העוסק במפגש, והפעם לא באוטובוס, בין  בירשטיין לסופר ולצייר מראש־פינה, אריה אקשטיין,  מחבר הספר "דודה אסתר". אקשטיין מגלה לו שמעיירת  הולדתו הוא זוכר רק יהודי אחד בשם "ברוך שואב מים", שהופיע לפתע בחלומו בגיל מבוגר, ואיתו עוד אחד־עשר מתושבי העיירה שלא נותר ממנה שריד ופליט  אקשטיין מנסה להתנגד

 .(61) " בימי  השואה, וכולם אומרים לו במקהלה: "אברום־לייב, אנחנו  מצווים עליך שתפסל אותנו לציווי בטענה שהוא צייר ולא פסל, אבל החלום חוזר על עצמו מדי לילה במשך שלושה חודשים, עד שהוא מפסל לבסוף תריסר פסלים של תושבי העיירה. עוד מספר אקשטיין שלאחר ששרד את מחנה ההשמדה הוא ראה חיזיון של אלפי שלדים המופיעים לנגד  עיניו, ואחד מהם היה של ליאון, בנו של הרופא היהודי  בלודז', שקרא לעברו: "אברום־לייב, אנחנו מצויים במעמד יותר גדול ממעמד הר סיני! אנחנו  שנים אחדות לאחר מכן התגייס אקשטיין  לפלמ"ח, ויום אחד הוא שומע מאן דהוא קורא בשמו, ומ־ .(62) " חזון העצמות  היבשות גלה שמדובר באחד השלדים ההם מחזון העצמות היבשות המודרני. בירשטיין עצמו נמנה עם משפחה שנספתה  ברובה בשואה, כך שרגישותו לנושא גדולה וניכרת. איך מבשלים סיפורים סיפוריו של בירשטיין מתרחשים בנופים שהוא  הכיר אישית, וכדרכו בקודש הוא מערבב בהם מקומות,  דמויות ומוטיבים חוזרים: פולין, אוסטרליה, קיבוץ גבת,  נצרת־עילית, טבעון וירושלים. סיפורים אלה מהווים ברובם דוגמה טובה לאמנות הסיפור הקצרצר של בירשטיין, ואצורה בהם חוכמה יהודית. הם מסופרים בפשטות עממית לצד תחכום, תערובת סגנונית שאפיינה  את בירשטיין. "בקושי ישבתי בבית ספר פולני שבע  שנים והגעתי עד כיתה דל"ת. אבל אחרי שפעם הזמינו אותי לאמריקה ללמד  .(39 ) " באוניברסיטה אחת איך מבשלים  סיפורים, נתנו לי פרופסורה לשלושה שבועות בבירשטיין אפשר לראות מעין ממשיכו של גרשון שופמן, אמן הסיפור הקצרצר, אם כי לא בהכרח בתכנים. את תכני כתיבתו הגלותיים ינק בירשטיין יותר מבשביס־זינגר, קוסם היידיש מלובלין וחתן פרס נובל. הוא אולי ממשיכו הישראלי יותר מאשר  בנו של בשביס־זינגר, ישראל זמיר, שכמו בירשטיין שהתגורר בשעתו בקיבוץ גבת, היה אף הוא חבר קיבוץ. באחד מסיפוריו, "כבשה טיפשה", מספר בירשטיין כיצד חיים גבתי, שהיה אז רכז המשק ולימים  שר החקלאות, אמר לו כשהוא הגיע לקיבוץ:

 

 .(135 ) " "יוסל,  באת מאוסטרליה, ארץ הכבשים? הנה עדר, וכאן אתה  תהיה רועה צאן בירשטיין אכן הפך לרועה צאן למשך תריסר שנים,  אבל עבור כולנו, ובמשך הרבה יותר שנים מכך, הוא היה רועה סיפורים. בתפקיד זה הוא הצליח כמדומה הרבה  יותר, ובעדרו נקבצו סיפורים לרוב. #