אלבר קאמי העיד על סימון וייל שהיא “הרוח הגדולה היחידה של תקופתנו”. וייל (1943-1909) התעניינה בפילוסופיה, דתות, מתמטיקה ומיסטיקה, אך עיוניה בפסגות הרוח, בחכמת יוון והודו, לא גרעו מדאגתה לבעיות השעה. כדי להבין מקרוב את הניכור הכרוך בעבודה בעידן התעשייתי היא התנסתה בעבודה כפועלת שכירה וחוותה את קשיי העבודה הכרוכה בפעולות שגרתיות ומונוטוניות. סימון וייל הייתה בעצם פעילה חברתית, ראשונה מסוגה.

ספר זה נועד לחשוף את הגותה החברתית־האקטואלית לנוכח המשבר שפקד את העולם המערבי. וייל תיארה את התהליכים השוחקים את הסולידריות החברתית והניחה יסודות לסדר חברתי־פוליטי צודק.

ספר זה כולל שבעה מאמרים: “האם אנו נלחמים למען הצדק?”, “טיוטת הכרזה בדבר החובות כלפי האדם”, “הרהורים על הסיבות לחירות ולדיכוי חברתי”, “תנאי ראשון לעבודה לא עבדותית”, “מסה על מושג הקריאה”, “הרהורים אחרים על מושג הערך&rdquo, ופרק מספרה ההשתרשות העוסק בצרכים הנפשיים של האדם.

הספר כולל גם שלוש מסות על סימון וייל מפרי עטם של עורכי הספר המלמדים באוניברסיטה הפתוחה: “סימון וייל , גוף ועבודה&rdquo, מאת פרופ’ אביעד חפץ, “סימון וייל , לחיות כדי לכתוב, לכתוב כדי לחיות&rdquo, ו”סימון וייל והשאלה היהודית , בין חסד לדין&rdquo, מאת ד”ר דניס שרביט.

לתוכן העניינים