כרך זה, שישי בסדרת מחקריו של הפרופ' יהודה פרידלנדר בספרות העברית החדשה במאות השמונה עשרה והתשע-עשרה, עניינו לברר את ייחודו התרבותי-הספרותי של הפולמוס בין רבנים למשכילים בליטא במאה התשע-עשרה כאחד מסוגותיה המאתגרות של ספרות ההשכלה.

במרכז הספר עומד המחזה 'צחות בדיחותא דקידושין', שהוא המחזה העברי המוקדם ביותר המוכר לנו. הדיון ביצירה זו - קומדיה רנסנסית המתוארכת לאמצע המאה ה16- ומיוחסת ללאונה דה-סומי (יהודה סומו), איש תאטרון יהודי רב-פעלים ממנטובה - מציע קריאה חדשה הבוחנת את אופן תפקוד

גיליון זה יוחד לחקר תאטרון היידיש והוא בבחינת השלמת החסר בשיח האקדמי הישראלי סביב התאטרון היהודי שקדם להופעת התאטרון העברי. כמה מאמרים עוסקים ביחסי הגומלין בין היידיש לעברית בזירת התאטרון משך מאות שנים, אחדים בוחנים את העשייה התאטרלית ביידיש בתנאים

הספר בוחן ז'אנר ספרותי מתקופת ההשכלה, שעד כה לא זכה לעיון מעמיק ויסודי. מוצגות בו דרכים חדשות לקריאת המחזה המקראי, והן מאפשרות לקבוע את ערכו הפיוטי, הדרמטי והאקטואלי של המחזה הבלתי מוכר ולעמוד על הפירוש החדש שהוא מעניק לסיפור המקראי. יג המחזות

בספר שני חלקים: האחד, על האנטינומיה 'בורגני אמנותי', שהיא המפתח לפשר משמעות חייו ויצירתו של גתה, ושל יצירתו ''פאוסט''. השני, על מהותה של הטרגדיה בכלל, על הדראמה הגרמנית, על הדראמה האירופית, על-פי הטרגדיות של שקספיר וגתה, ועל התהוות הדראמה המודרני