תאור
הספר דן בשירי קודש עבריים מן השירה העברית בספרד כביצירות ספרות, לאורן של תאוריות מודרניות – פואטיות (סטרוקטורליסטיות וקוגניטיביות), בלשניות (פרדיננד דה-סוסיר) ופילוסופיות (עמנואל קאנט, ויליאם ג`יימס, רודולף אוטו, לודוויג ויטגנשטיין), ולאור המחקר הקונוונציונאלי של שירת ספרד. דיון שכזה (לאור אסתטיקה, בלשנות ופילוסופיה מודרניות) אינו מקובל בחקר התחום, ויש בו משום חידוש.

הספר עוסק בקבוצת שירים המכונים "רשויות אישיות", שרבים רואים בהם גולת הכותרת של הפיוט הספרדי, והוא מבקש לברר מה מקור פעולתם האסתטית יוצאת הדופן של השירים, ובמה הם שונים משירי קודש אחרים.

הספר מוקדש אפוא לבחינה ספרותית של הרשויות האישיות כקטגוריה (פואטית) ייחודית. עם זאת כחלק מן הניסיון לעמוד על אופי הקטגוריה הזו - בעיקר על מאפייניה הייחודיים - יש בספר התייחסות נרחבת לעתים גם למאפייניהן (הדומים או השונים) של סוגות שיר אחרות בפיוט הספרדי.

אחד ההיבטים המרכזיים ביותר של עיון זה ברשויות האישיות בהשוואה אל שירי קודש אחרים הוא ההיבט של החוויה הדתית. על רקע כמה מהבחנותיהם הפילוסופיות של קאנט, ג'יימס ואוטו מנסה המחברת לאפיין את החוויה הדתית המתבטאת בשירי הרשויות האישיות לעומת סוגים אחרים של חוויה דתית המוצאים את ביטויים בסוגות שיר אחרות. אחת מטענות היסוד שלה בעניין זה היא שהסוגות השונות של שירת הקודש הספרדית מתמקדות בהיבטים שונים של החוויה הדתית, ובהצטרפותן יחד יש בהן ביטוי עשיר ונאמן למורכבותה של החוויה הדתית.

טענת יסוד אחרת בספר מתייחסת לאופייה הקונוונציונאלי של שירת ספרד. בעניין זה הטענה היא שדווקא בקריאתה של שירה מעין זו, שבה יסודות רעיוניים, ציוריים ורטוריים חוזרים בשירים שונים ובסוגות שיר שונות, יש להתייחס ברגישות יתרה למשמעותם של המוטיבים החוזרים; להשהות ככל האפשר את ידיעת הקונוונציה בעת הקריאה בשיר הבודד, ולבדוק - בכל פעם לגופו - האִם ובאיזה אופן המובן הקונוונציונאלי מתממש בטקסט היחיד או מתחלף במובן אחר, לא קונוונציונאלי, קונוונציונאלי אחֵר או קונוונציונאלי פחות. אי ידיעת הקונוונציה עשויה אמנם, כפי שהראה דן פגיס, להביא לפירושים בלתי הולמים לטקסטים, אך גם ידיעת הקונוונציה עשויה – בשימוש לא זהיר בה – להרע עם הקריאה, שכן היא עלולה לזמן אל הקריאה את אותן "תגובות בלתי ראויות מן המלאי" (inappropriate stock responses) שריצ`ארדס תיארן כאויבותיה המרות של השירה, משום כוחן לשבש את התגובה הערנית והקשובה למכלול הלשוני החד פעמי של הטקסט הבודד. עם זאת מובן שתפיסת החריגה, או הגיוון מן הקונוונציה, מחייב בראש ובראשונה את ידיעת הקונוונציה.
כל הדיונים שבספר יצאו מהנחת היסוד הזו, ובחנו את הדומה, או הקונוונציונאלי, על רקע הקשרו המיידי, הספציפי. מנקודת מבט זו ניתן היה לראות, למשל, שהדיבור אל אלוהים – גם כשהוא מתנסח באותן מילים ממש – עשוי לשאת משמעות שונה לחלוטין, בהתאם לכוונת הדובר המשתנה בסוגות פיוט השונות.